התחלות חדשות

הרומן “התחלות חדשות“ מספר את סיפורה של משפחה אילתית שאינה מסוגלת לעמוד מנגד נוכח סבלם של שני ילדים נטושים, פליטים מסודאן, ועל אף הקשיים וההתלבטויות מצרפת אותם למשפחה כילדי אומנה. באהבה ובאמונה מעניקים תמר וסטיב וילדיהם גל וערבה התחלה חדשה בחיים לשני הילדים הסודאנים הקטנים, ויחד הם עוברים תהליכי הסתגלות שונים ומשונים. במקביל, על רקע תיאורי הווי החיים באילת ובישראל, שלל הדמויות השזורות בסיפור מתמודדות גם הן עם התחלות חדשות משלהן.

ספר מאלף ומעורר מחשבה על מורכבות החיים בישראל, ובראש ובראשונה על נכונות להושיט יד ולתרום לשינוי חיובי בחברה ובעולמנו.

עולם חדש נגלה לתמר

תמר גולדמן האטה את נסיעתה כשחבורה של ילדים הקיפה את מכוניתה. הדבר האחרון שרצתה שיקרה היה שמישהו מהם יידרס. מייד כשפתחה את הדלת, זינקו כמה מהם פנימה. בעודה מנסה לחלץ את עצמה מהמכונית, ראתה קבוצה של נערות עומדת לא הרחק ממנה. רבות מהן החזיקו בידיהן תינוקות. תמר ניגשה אליהן.

"אתן יודעות איפה רבקה?" שאלה.

הן הביטו זו בזו ושתיים מהן התרחקו מהמקום, כנראה כדי לחפש את רבקה, האחראית מטעם הקיבוץ על הפליטים מסודאן.

הבוקר נראתה רבקה עייפה כשהגיעה לתחנת טיפת חלב במרפאה שבה תמר עובדת, ותמר קיוותה שהיא לא הלכה לנוח. כשיש לתמר תוכנית היא לא אוהבת לדחות אותה, אבל עכשיו התחילה לתהות שמא הייתה ספונטנית מדי. קודם, התוכנית שלה נראתה לה הגיונית. היא חשבה שתיסע לקיבוץ – רק כעשר דקות נסיעה מאילת – תמצא בזריזות את רבקה, תחזיר לה את פנקס החיסונים ותספיק לחזור הביתה בזמן ולהכין ארוחת ערב. סטיב בעלה אוהב שהמשפחה יושבת לאכול בזמן, ובדרך כלל כשהוא חוזר מצלילה בים הוא רעב מאוד.

תמר לא ביררה היכן נמצאים מגורי הסודאנים, אבל ברגע שפנתה לכביש הגישה לקיבוץ אילות וראתה גברים גבוהים, כהי עור, עומדים בשער, ידעה שהגיעה למקום הנכון. היא פנתה שמאלה לפי השלט שהורה לאכסניית הנוער לשעבר "נוף אילות" וחשה שהגיעה לכפר אפריקאי של ממש. השמש היוקדת ורוח המדבר הקיצית היבשה הגבירו עוד יותר את התחושה.

היא הביטה סביבה. מה חשבה לעצמה, שרבקה תשב בחדר יפה שעל דלתו כתוב "משרד"? נשים התגודדו בקבוצות על הדשא היבש למחצה, מחזיקות תינוקות בידיהן ומיניקות אותם. ילדים ופעוטות התרוצצו במעגלים ורדפו זה אחרי זה. גברים ישבו על יד שולחנות פיקניק ושוחחו. ניירות התעופפו על פני הקרקע בין בקבוקי פלסטיק ריקים. תמר הייתה רגילה לראות במרפאה עולים חדשים כהי עור מאתיופיה שאף על פי שחלקם עדיין לא דיברו עברית, הם גרו בשכונות רגילות בעיר והיו בתהליך קליטה לחברה הישראלית. אבל המקום הזה היה ממש עולם אחר.

עד השעה שלוש התנהל יומה באופן שגרתי. ואז, מבול של אנשים הציף את המרפאה. הם אומנם קבעו תור, אבל תמר ושאר האחיות במרפאה מעולם לא חוו דבר דומה לזה – חיסון עשרים ושניים פעוטות סודאנים בבת אחת.

בהתחשב בנסיבות, הכול הלך די חלק, בעיקר בזכות המתנדבים מהקיבוץ שעזרו להשתלט על הילדים. היו אלה הילדים הכהים ביותר – וגם החמודים ביותר – שראתה אי פעם. תמר תמיד התפארה בכך שהיא מסודרת ומאורגנת, אבל מסתבר שבעיצומם של הצרחות והבכי, שהייתה רגילה להם בדרך כלל, אחד מפנקסי החיסונים נפל על הרצפה. כשסידרה את המשרד בסוף היום מצאה פנקס חיסונים צהוב מתחת לכיסא.

אולי היא לא הבחינה שנפל מפני שהייתה מוטרדת מהוויכוח שהיה לה עם סטיב אמש. היא המשיכה לשחזר אותו במחשבותיה במשך כל היום, ותכננה איך לענות לו טוב יותר הלילה אחרי שהילדים ילכו לישון.

הנערות שיצאו לחפש את רבקה התמהמהו.

"איך קוראים לך?" שאלה אותה אחת מהבנות שהתאספו סביבה.

"תמר. ומה שמך? את מדברת עברית? אנגלית?"

"קצת".

"איפה רבקה? החברות שלך הלכו לחפש אותה?"

"אני בסדר", ענתה הנערה מבלי להבין את השאלה.

תמר נברה בתיקה עד שמצאה את הטלפון ובדקה מה השעה. מוטב שתתקשר לסטיב.

"היי מותק. איפה אתה?"

"מצטער, אנ'לא יכול לדבר". היא יכלה לשמוע את סטיב מתנשף ואת משבי הרוח. "אני על האופניים בדרך הביתה. מה קורה?"

"אאחר קצת. לא תאמין איפה אני – באפריקה..."

"אפריקה?"

"אספר לך פרטים מאוחר יותר. אני בקיבוץ אילות. אחד מפנקסי החיסונים של הילדים הסודאנים נפל לי על הרצפה במרפאה ושמתי לב רק בסוף היום. קפצתי לפה להחזיר אותו, אבל זה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי. כשאגיע הביתה אבשל מהר משהו לארוחת ערב. אוהבת אותך". היא תכין את אחת ממנות הפסטה הפשוטות האהובות עליהם במקום את המנה הטבעונית החדשה שתכננה, עם ברוקולי ושמנת
קשיו.

בזמן ששוחחה בטלפון הבחינה תמר בשני ילדים בני חמש ושש, בן ובת, אוחזים ידיים ומשוטטים בחוסר מעש. הילד בכה אבל אף אימא לא ניגשה אליו. באופן אינסטינקטיבי היא התכופפה, הרימה אותו וחיבקה אותו. כאחות בטיפת חלב, תמר הייתה רגילה להרגיע ילדים בוכים, אבל במקרה הזה היא חשה שיש בעיה עמוקה יותר, ולא סתם שריטה או כאב גופני. היא ראתה את עצמה בעיני רוחה, ילדה קטנה, בוכה בכי מר ומחפשת את אימה.

אוי, הוא קל כמו נוצה. מכנסיו הקצרים היו רטובים והדיפו ריח שתן חזק. בגדי העבודה שלה – ג'ינס וחולצה צבעונית – היו רגילים לכך. במרפאה תינוקות הרטיבו ופלטו עליה לא פעם, והיא הייתה צוחקת יחד עם האימהות כשבמהלך בדיקה, תינוק שהושכב על גבו היה מטיל עליה שתן בקשת...

אחותו של הילד התקרבה לתמר והביטה בה בעיניים כהות ורציניות. תמר שלפה טישו מהתיק וניגבה את אפו הזב של הילד. הוא הניח את ראשו על כתפה וכרך סביב אצבעותיו את תלתליה השחורים.

"בּוּבִּי", אמרה, "איפה אימא שלך?"

הוא לא ענה ורק המשיך ליילל.

כמובן, הוא לא הבין עברית.

"מאמה?" באיזו שפה הם דיברו בסודאן? האם המילה "אימא" לא זהה כמעט בכל השפות?

היא פנתה לנשים ושאלה, "מישהי יודעת איפה אימא שלהם?" נראה שהן הבינו אותה אבל רק משכו בכתפיהן.

סוף סוף הגיעה רבקה. "חיפשת אותי? הייתה בעיה עם החיסונים?" היא ניסתה לעצור פיהוק.

תמר ייצבה את הילד על מותנה. "סליחה על ההפרעה, וזה די מביך, אבל איכשהו אחד מפנקסי החיסונים נפל לרצפה, ומצאתי אותו רק כשסגרתי את המרפאה. רציתי להביא לך אותו".

"אין בעיה". רבקה ליטפה אתא ראשו של הילד. "ג'ואי, מה קרה?" הבכי שלו התחלף במשיכות אף ארוכות.

היא הביטה בילדה. "מרי, מה קרה לאח שלך? למה הוא בוכה?"

"איפה אימא שלהם?" שאלה תמר.

"אל תשאלי", ענתה רבקה. "היא נעלמת הרבה".

נעלמת ומשאירה את ילדיה הקטנים לבד?! חשבה לעצמה תמר. רבקה ציינה את העובדה הזאת כל כך ביובש, ללא רגש. כנראה שעומס העבודה נותן בה את אותותיו. תמר בדקה שוב את השעה.

"אני חייבת ללכת עכשיו, בּוּבִּי. הילדים שלי ובעלי חוזרים הביתה עוד מעט", אמרה תמר. היא ניסתה להוריד את ג'ואי ולהתרחק ממרי, אבל הם נצמדו אליה עוד יותר וייבבו.

"אבל אל תדאגו. אני אחזור". היא הביטה בעיניה של מרי.

היא לא הייתה בטוחה מה תעשה, איך ומתי, אבל לאחר שפגשה את הפליטים, תמר לא יכלה להתעלם עוד מקיומם ולהתנהג כאילו לא פגשה אותם מעולם.

כשנסעה הביתה, השמש השוקעת האירה על הרי אדום המשוננים, נוף שהשתנה בהתאם לשעה ולעונה. אור השקיעה הבליט כעת את רכסי ההרים, והגוונים השונים של חום וצהוב הלכו והתעצמו. בתיה הלבנים והנמוכים של עקבה, העיר התאומה של אילת השוכנת מעברו הירדני של הגבול, נפרשו למרגלות ההרים. העיר הייתה קרובה כל כך, אך עם זאת רחוקה, כמו העולם החדש שזה עתה נגלה לה במרחק כמה דקות נסיעה בלבד מביתה.

מעניין מה סטיב והילדים יגידו כשישמעו על המקום הזה.